אז מה עשיתי השבוע? ובכן הלכתי ביום שישי לרמלה. ברמלה יש שוק ממש כייפי, וכמה נקודות מעניינות כמו המסגד הלבן, מהמאה ה-8 (טוב, הוא נהרס ונבנה מחדש ושופץ מאז באלף מאה ומשואבל לא נורא). מבנה מגניב מאוד וחבל שמוזנח כל כך. ישנו גם המסגד הגדול, שמתישהו היה כנסייה ובריכת הקשתות. בריכת הקשתות היא בריכה תת קרקעית שבנתייתה הושלמה בשנת 789 לא נכנסו אל הבריכה בגלל שלא רצינו לשלם כסף ולא לחכות שקבוצת התיירים תצא משם. אבל אומרים שאפשר לעלות על סירה ולשוט שם! וו, הוו!
אם אתם מבקרים שם מומלץ: לבקר בחנות "פפריקה" שנמצאת בתוך השוק וניתן למצוא בא שלל של מאכלים, תמרוקים, תבלינים ודברי מתיקה הודיים.
כמו כן כדאי לבקר במסעדה מהארג'ה, מסעדה צמחונית הודית שכמעט תמיד מפוצצת ומאוכלסת על ידי המלצרים העצובים בעולם שנוטים כל הזמן לשכוח דברים. האוכל זול, טעים ומשביע. מומלץ: הטאלי והקינוחים. לא מומלץ: כל דבר עם מילוי תפוח האדמה (סמוסה למשל), די תפל בעיני.
אה והזמנתי 150 גרם תה ב200 שקל מסין.
אז הייתי ביום שלישי ב"אירוע תרבותי" של קפה גיברלטר בסינמטק תל אביב: "בת המקום".
פרויקט מעניין, שמשך הרבה תשומת לב (ובצדק) ששם דגש על קולות וזימרה נשית ממסורות שונות בארץ ישראל בכדי להביא אותם לבמה וידה ידה ידה. את האלבום שווה לשמוע באתר של קפה גיברלטר.
באופן טבעי, הקהל הורכב מהמון זקיינס ממורמרים ששרדו את כל שואות ישראל ובין השאר העירו על ראשה הגדול של חברתי אהובתי בקטע סיינפלדי שכזה ודרשו שהיא תזיז את הראש לשמאל.
כל האירוע התחיל בידה ידה על בת המקום, התפילות של סבא, השירה של סבתא ואולי גם הזכירו את המפרום של הדודה.
כל השטיקים הרגילים. לא שאני מזלזל, אלו באמת מסורות יפות שיש לשמר אבל לשמר זה נחמד, להביא משהו חדש ששואב מהשורשים הללו זה יותר מעניין.
התאכזבתי לגלות שהמופיעות לא ברמה אחידה. הדור החדש מציג מעין גרסה חיוורת של אותן מסורות, וככל הנראה אחת מהמסורות הללו היא גלגל"צ. עכשיו, אני לא מזלזל או משהו אבל בערב שאמור להיות ערב אלטרנטיבי שאמור להגדיל את הנראות של סגנונות בחברה זה קצת מוזר.
ומתישהו אחרי האחיות ג'משיד שהיו מאוד מוכשרות וניצלו את הכישרון כדי לספק לנו טונות של שיעעממממווווווווווווום מווווווווווווווווווווווווווווות חסר תקדים עלתה מאירה אשר עם מוהוק ומבט עצבני!!
מאירה אשר יצרה כאן מוזיקה בשנות ה90 שהייתה חזקה, כואבת וקשה. עם הרבה חידוש וגם עם חיבור לשורשים.
בשנים שלא הייתה כאן מאירה אשר התקשחה ועלתה לבמה עם ערן זקס האלקטרונאי וטלטלו את כולם.
רעש, צפצופים, הקראת שירה ארסית ומיזנטרופית בקול שעבר גריסה בטוחן האשפה של זקס.
הדבר הכי לא קשור בעולם לסינמטק תל אביב, למופיעות האחרות ולקהל שהגיע.
פרצתי בצחוק, איזה אושר, איזו הנאה.
"הבריאות לא שווה דבר, עדיף להיות חולה מלהיות בריא"
מעבר להנאה ממאירה עצמה, נהנתי מאוד מאיך שהיא וזקס השפיעו על האנשים. בין האנשים שעזבו - בערך חצי אולם - שמתי לב לגברת קשישה ומכובדת אחת שהתמרמרה לעצמה בזמן שיצאה "רק זה חסר לי".
הנאה צרופה.
נקודת אושר נוספת: "למחוץ את ראשו של ילד זה הרבה פחות מטונף מהחיים"
אחד הקטעים האהובים עלי מאותם אלבומי שנות 90 של מאירה:
גם כדאי להזכיר:
אילנה אליה, שהקול הצלול והחזק שלה, השליטה בקטעים הכורדיים והאלתור(?) הווקאלי ללא ליווי המדהים שביצעה כשעלתה לבמה האפילו בקלילות על איזה פיספוסון אחד באמצע אחד הקטעים (אשת חיל)
מורין נהדר, שהלוואי ויכלו לתת לה יותר זמן על הבמה, החזיקה את כולנו שבויים עם הקול שלה בלבד, ולפעמים בפריטה על כלי מיתר בעל צליל מונוטוני.
אם אתם מבקרים שם מומלץ: לבקר בחנות "פפריקה" שנמצאת בתוך השוק וניתן למצוא בא שלל של מאכלים, תמרוקים, תבלינים ודברי מתיקה הודיים.
כמו כן כדאי לבקר במסעדה מהארג'ה, מסעדה צמחונית הודית שכמעט תמיד מפוצצת ומאוכלסת על ידי המלצרים העצובים בעולם שנוטים כל הזמן לשכוח דברים. האוכל זול, טעים ומשביע. מומלץ: הטאלי והקינוחים. לא מומלץ: כל דבר עם מילוי תפוח האדמה (סמוסה למשל), די תפל בעיני.
אה והזמנתי 150 גרם תה ב200 שקל מסין.
בת המקום
פרויקט מעניין, שמשך הרבה תשומת לב (ובצדק) ששם דגש על קולות וזימרה נשית ממסורות שונות בארץ ישראל בכדי להביא אותם לבמה וידה ידה ידה. את האלבום שווה לשמוע באתר של קפה גיברלטר.
באופן טבעי, הקהל הורכב מהמון זקיינס ממורמרים ששרדו את כל שואות ישראל ובין השאר העירו על ראשה הגדול של חברתי אהובתי בקטע סיינפלדי שכזה ודרשו שהיא תזיז את הראש לשמאל.
כל האירוע התחיל בידה ידה על בת המקום, התפילות של סבא, השירה של סבתא ואולי גם הזכירו את המפרום של הדודה.
כל השטיקים הרגילים. לא שאני מזלזל, אלו באמת מסורות יפות שיש לשמר אבל לשמר זה נחמד, להביא משהו חדש ששואב מהשורשים הללו זה יותר מעניין.
התאכזבתי לגלות שהמופיעות לא ברמה אחידה. הדור החדש מציג מעין גרסה חיוורת של אותן מסורות, וככל הנראה אחת מהמסורות הללו היא גלגל"צ. עכשיו, אני לא מזלזל או משהו אבל בערב שאמור להיות ערב אלטרנטיבי שאמור להגדיל את הנראות של סגנונות בחברה זה קצת מוזר.
ומתישהו אחרי האחיות ג'משיד שהיו מאוד מוכשרות וניצלו את הכישרון כדי לספק לנו טונות של שיעעממממווווווווווווום מווווווווווווווווווווווווווווות חסר תקדים עלתה מאירה אשר עם מוהוק ומבט עצבני!!
מאירה אשר יצרה כאן מוזיקה בשנות ה90 שהייתה חזקה, כואבת וקשה. עם הרבה חידוש וגם עם חיבור לשורשים.
בשנים שלא הייתה כאן מאירה אשר התקשחה ועלתה לבמה עם ערן זקס האלקטרונאי וטלטלו את כולם.
רעש, צפצופים, הקראת שירה ארסית ומיזנטרופית בקול שעבר גריסה בטוחן האשפה של זקס.
הדבר הכי לא קשור בעולם לסינמטק תל אביב, למופיעות האחרות ולקהל שהגיע.
פרצתי בצחוק, איזה אושר, איזו הנאה.
"הבריאות לא שווה דבר, עדיף להיות חולה מלהיות בריא"
מעבר להנאה ממאירה עצמה, נהנתי מאוד מאיך שהיא וזקס השפיעו על האנשים. בין האנשים שעזבו - בערך חצי אולם - שמתי לב לגברת קשישה ומכובדת אחת שהתמרמרה לעצמה בזמן שיצאה "רק זה חסר לי".
הנאה צרופה.
נקודת אושר נוספת: "למחוץ את ראשו של ילד זה הרבה פחות מטונף מהחיים"
אחד הקטעים האהובים עלי מאותם אלבומי שנות 90 של מאירה:
גם כדאי להזכיר:
אילנה אליה, שהקול הצלול והחזק שלה, השליטה בקטעים הכורדיים והאלתור(?) הווקאלי ללא ליווי המדהים שביצעה כשעלתה לבמה האפילו בקלילות על איזה פיספוסון אחד באמצע אחד הקטעים (אשת חיל)
מורין נהדר, שהלוואי ויכלו לתת לה יותר זמן על הבמה, החזיקה את כולנו שבויים עם הקול שלה בלבד, ולפעמים בפריטה על כלי מיתר בעל צליל מונוטוני.
והייתי שם לב לרננה ההנדלר נאמן שהראתה המון פוטנציאל :)
עם השפעות מאוד ברורות מג'ואנה ניוסם והבילויים.
Temple Grandin
טמפל גראנדין היא מרצה מבוקשת בכל העולם, מומחית להתנהגות בעלי חיים, מהפכנית בתחום גידול בעלי בקר בעולם ובעיצוב מתקנים הומאניים יותר. כמו כן היא דוקטור, וגם איפשהו במקום מכובד בספקטרום האוטיסטי.
טמפל גראנדין התחילה לדבר בגיל 4, באותה תקופה רופאים לא ידעו שום דבר על אוטיזם - אחת הסברות לתופעה הייתה שאוטיזם נגרם מקרים שהאם לא מפגינה מספיק חום ותשומת לב לילד - ו"הטיפול" הנפוץ היה לשלוח אותם למוסד לכל החיים. טמפל גראנדין העיפה את הפוני לכולם כשלא רק שסיימה בית ספר, היא גם עשתה תואר ראשון, שני, ודוקטורט והפכה לאחת האנשים הכי משפיעים בעולם (לפי טיימס).
ממליץ מאוד לראות את הסרט על סיפור חייה. הסרט מוצלח ביותר בהעברת התחושות והמחשבות של גראנדין בתור אישה על הספקטרום האוטיסטי. והדבר הכי טוב לגביו כנראה? טמפל גראנדין עצמה המליצה עליו בהרצאת טד הזו:
רק ביפן: 50 סייפים חובבנים נגד 3 סייפים מהמשלחת יפן לאולימפיאדה.
ממש עכשיו כמעט: סרטון מדהים על ישבנים וכיצד הם מסוגלים לעודד את האדם השרוי בדיכאון :(
אנימציה מוצלחת, עשוי היטב.
מתישהו-היום: מה קורה כמהנדס בעל כלב מחליט לייעל את משחק ה FETCH המסורתי:
סומו
אני מאוד אוהב סומו. אני אמנם לא איזה מומחה גדול שמכיר בעל פה את כל מאות סוגי הזריקות המוכרות והמותרות בענף הספורט הזה אבל אני בהחלט נהנה מקרב סומו טוב ולמזלי יש הרבה סרטונים באיכות טובה ברשת.
יש אפילו צ'אנל ובו חובב סומו אמריקני שמעורה בכל המה והמי מקריין ונותן רקע לקרבות, שזה מעולה.
יש אפילו צ'אנל ובו חובב סומו אמריקני שמעורה בכל המה והמי מקריין ונותן רקע לקרבות, שזה מעולה.
עכשיו, אני לא אכנס להסברים על סומו גם בגלל שאני לא מבין מספיק וגם כי יש כל כך הרבה מה להסביר.
סומו זה ממש לא פשוט שני גברים שמנים בתחתונים מתנגשים אחד בשני בטיפשיות. זהו ספורט היאבקות,הראשון שעף מהזירה, נוגע עם כל איבר מלבד כפות הרגליים ברצפה, או שנופל לו התחתון (מוואשי) מפסיד מיידית. לא שעניין התחתון הזה קורה יותר מידי.
לוחמי הסומו המקצועיים - וסומו מקצועי יש רק ביפן - מתאמנים כל היום, בונים את הכוח שלהם, את הגמישות, הסיבולת וכמובן הטכניקה. נקודה מעניינת היא שאין Weight Class בסומו, דבר שהציב לפעמים סומואים במשקל קליל של 100 קילו, מול ענקים ששקלו 300 קילו.
סומו זה ממש לא פשוט שני גברים שמנים בתחתונים מתנגשים אחד בשני בטיפשיות. זהו ספורט היאבקות,הראשון שעף מהזירה, נוגע עם כל איבר מלבד כפות הרגליים ברצפה, או שנופל לו התחתון (מוואשי) מפסיד מיידית. לא שעניין התחתון הזה קורה יותר מידי.
לוחמי הסומו המקצועיים - וסומו מקצועי יש רק ביפן - מתאמנים כל היום, בונים את הכוח שלהם, את הגמישות, הסיבולת וכמובן הטכניקה. נקודה מעניינת היא שאין Weight Class בסומו, דבר שהציב לפעמים סומואים במשקל קליל של 100 קילו, מול ענקים ששקלו 300 קילו.
מעבר להיותו ספורט ואמנות לחימה סומו הוא גם חלק אינטרלי מטקסי השינטו, הדת היפנית. ולכן לפני כל קרב שיכול להימשך בין שניות בודדות לדקה לוחמי הסומו מבצעים טקסים של דקות ארוכות, מטהרים את הזירה, את עצמם וכדומה.
הנה כמה קרבות מעניינים שראיתי השבוע:
האוזקי בארוטו בקרב מול היוקוזונה לשעבר אששוריו.
אששוריו הוא דמות מעניינת מאוד ששווה לקרוא עליה בלי קשר.
ריקשי ממוצע מונגולי, שהגיע לדרגה הגבוהה ביותר בסומו. הישג לא מבוטל, לאורך ההיסטוריה של הסומו המודרני והמתועד - כמה מאות שנים - היו רק 71 יוקוזונות (!). הוא גם היה היוקוזנה הראשון שנאלץ לפרוש לאחר התנהגות לא נאותה.
בארוטו הוא גם כן זר ביפן, אסטוני. בכלל בשנים האחרונות זרים שולטים ברמות הגבוהות בסומו.
הקרב הזה מדגים בצורה מושלמת איך גודל וכוח לא בהכרח אומרים שתנצח, למרות שאי אפשר לזלזל בטכניקה של ברוטו עצמו. מומלץ לדלג כמה דקות אם אתם לא רוצים לשמוע את ההסבר על משמעות הקרב והמשתתפים בו.
אששוריו הוא דמות מעניינת מאוד ששווה לקרוא עליה בלי קשר.
ריקשי ממוצע מונגולי, שהגיע לדרגה הגבוהה ביותר בסומו. הישג לא מבוטל, לאורך ההיסטוריה של הסומו המודרני והמתועד - כמה מאות שנים - היו רק 71 יוקוזונות (!). הוא גם היה היוקוזנה הראשון שנאלץ לפרוש לאחר התנהגות לא נאותה.
בארוטו הוא גם כן זר ביפן, אסטוני. בכלל בשנים האחרונות זרים שולטים ברמות הגבוהות בסומו.
הקרב הזה מדגים בצורה מושלמת איך גודל וכוח לא בהכרח אומרים שתנצח, למרות שאי אפשר לזלזל בטכניקה של ברוטו עצמו. מומלץ לדלג כמה דקות אם אתם לא רוצים לשמוע את ההסבר על משמעות הקרב והמשתתפים בו.
היוקוזונה האקוהו נגד האוזקי קיסנוסאטו:
דבר מעניין שלמרות שהניצחון הזה חוקי, הוא נחשב ללא מכובד מספיק לריקישי ברמות הגבוהות ואם זה הופך למנהג עלולים להדיח אותו מרמת היוקוזונה. בסומו הכל זה כבוד. .
היוקוזונה האקוהו נגד האוזקי קיסנוסאטו, קרב נוסף:
חלק מהאוהדים זורקים כריות משום שזה מאוד לא נפוץ שלוחם מרמה נמוכה יותר מצליח לנצח יוקוזונה (למרות שאוזקי זו רמה שניה ברמתה ליוקוזונה, אולי זה מסביר למה לא כל הקהל זורק את הכריות שלו?)
היוקוזונה לשעבר אששוריו והיוקוזונה האקוהו:
נדמה לו שזו הפעם הראשונה שהאקוהו הצליח להביס את היוקוזונה הותיק יותר, אששוריו.
סדרת קרבות של היוקוזונה צ'יונופוג'י
משהו קצת ישן יותר, אחד היוקוזונות הפופולאריים ביותר אי פעם. שקל יחסית מעט ללוחם סומו בסביבות ה120 קילו ופיצה על זה בטכניקה מעולה, ובכך שהוא היה שרירי כמו מודרפאקר. והוא החזיק בשיא של מספר הנצחונות הרצופים הכי ארוך אי פעם, 53, עד שנשבר בשנת 2010 על ידי היוקוזונה האקוהו.
אוסונוראשי נגד סאטויאמה
אוסונוראשי הוא הריקשי הראשון מהמזרח התיכון (מצריים) בהיסטוריה של הסומו. הוא עדיין צעיר אבל הוא אחד הלוחמים הפופולאריים ביותר כרגע וההתקדמות שלו בדרגות הסומו היא מטאורית.
בארוטו נגד יושיקאזה
למשהו קצת מבדח, אבל עם זאת נורא מרשים בהתחשב במשקל של לוחם הסומו הממוצע.
.JPG)
